סיבה נוספת להתפתחותם של כיבים היא הנוירופטיה הסוכרתית שהיא פגיעה בתפקוד העצבים של הרגליים כתוצאה מחוסר אספקת דם לעצב עצמו ואשר מתבטאת בין היתר בחוסר תחושה בעור של כף הרגל. כתוצאה מחוסר התחושה האדם אינו חש כאב ולכן עשוי להיפגע ע"י חבלה, פציעה או שפשוף מתמשך כנגד הנעל או הגרב ונוצר פצע שהולך וגדל ומעמיק מבלי שהנפגע מודע כלל לקיומו.
הסוכרת גם מתאפיינת בפגיעה במערכת החיסונית של הגוף המגבירה את הסיכוי ללקות בזיהומים כך שהכיב הנוצר עלול להזדהם וליצור דלקת חיידקית ברקמות הרכות (צלוליטיס) ו/או בעצמות (אוסטאומיאליטיס). הסכנות של נמק וזיהום בכף הרגל הן ברורות: התפשטות התהליך כלפי מעלה לכיוון השוק והירך וכן פיזור החיידקים בגוף ויצירת זיהום כללי (אלח דם או ספסיס).
במצבים הללו שהם מסכני חיים אין מנוס מלקטוע את הרגל. לפיכך על המטפל בכף הרגל הסוכרתית להתמקד בשלושה אספקטים:
א. מניעה וחינוך למניעה- יש ללמד את המטופל ואת הסובבים אותו כיצד להימנע מהיווצרות כיבים בכפות הרגליים. הלימוד כולל שמירה על היגיינה של כף הרגל, ביצוע בדיקה יומית של שלמות העור והציפרניים, שימוש בתכשירים למניעת קשקשת, קילופים, יבלות או בקעים בעור וכן שימוש בגרביים, מדרסים, נעליים ואביזרים אורתופדיים המיועדים לשמירה על כף הרגל הסוכרתית.
ב. זיהוי מוקדם- גם כאן יש תפקיד נכבד למטופל ולסועדים אותו וכן לצוות הרפואי בקהילה ובבתי החולים (פודיאטרים, פדיקוריסטים, פיסיותרפיסטים, אורתוטיסטים, אחיות, רופאי משפחה, אורתופדים, כירורגים, צוותי דיאליזה ועוד..).
ג. טיפול- הדגשים לטיפול נכון הם זמינות, מקצועיות וטיפול אגרסיבי וחסר פשרות עד להחלמה מוחלטת. גם לאחר ההחלמה דרוש מעקב ארוך-טווח למניעת הישנות הסיבוך. הטיפול הוא טיפול צוות ולא טיפול של מטפל בודד כיוון שיש לתקוף את הבעיה מכיוונים שונים בשלבים שונים של המחלה: אורטופד כף רגל מבצע אבחון ראשוני כולל נוכחות ומידת המעורבות של תהליכים זיהומיים, מבצע הטריות כירורגיות של הפצע (הטרייה הינה פעולת סילוק הרקמה הנמקית אשר נוכחותה מפריעה לתהליך התקין של ריפוי הכיב הסוכרתי), מתקן עיוותים בכף הרגל שיוצרים חיכוך או שפשוף באזורי דריכה או מגע עם הנעל- לדוגמא שיוף של בליטת עצם גדולה, יישור אצבעות עקומות שמשתפשפת בנעל, הארכת גיד מקוצר שמשנה את מבנה כף הרגל או את צורת הדריכה וכד'. הוא גם נותן הנחיות מתאימות לבניית מדרס או אביזר אורתופדי בהתאם לצורך ובודק את התאמתם באופן אישי לרגלו של המטופל. הכירורג הוסקולרי (מומחה לכלי-דם) בוחן את מצב זרימת הדם בעורקי הרגליים ע"י בדיקות מיוחדות כגון אולטרה-סאונד/דופלר או אנגיוגרפיה (צילום העורקים לאחר הזרקת חומר ניגוד המדגים את איזורי הסתימות) ובמידת האפשר משפר אותה באמצעות תרופות וניתוחים כאשר שתי הפעולות הכירורגיות השכיחות הן הרחבת העורק הסתום באמצעות צנטר (צינורית המוחדרת לעורק) המחובר לבלונית מתנפחת, וניתוח מעקפים שבו עוקפים את האיזור החסום ע"י שתל (שיכול להיות וריד של החולה עצמו שנתפר לעורק או שתל העשוי מחומר סינטטי כמו דקרון).הפודיאטרים והפדיקוריסטים דואגים לטיפול הולם בעור כולל סילוק יבלות ושמירה על שלמות הציפרניים.
רופא העור (דרמטולוג) מטפל בנגעים בעור שאינם תוצאה ישירה של לחץ מכאני. הפיסיותרפיסט דואג להפחתת הבצקת ברגל באמצעים מכאניים שסוחטים את הנוזלים מהרגליים לכיוון הגוף כמו עיסוי לימפתי ושימוש במשאבות לחץ פנאומטי. הוא גם שומר על גמישות המפרקים, כח השרירים ויכולת ההליכה והתפקוד של המטופל. האורתוטיסט בונה עבור המטופל את המדרס הנכון ומתאים נעליים אורתופדיות שיהיו רכות ורחבות דיין כדי למנוע פצעים ושפשופים. אחיות הפצעים ואחיות היחידה לדיאליזה הן בעלות הכשרה מיוחדת לביצוע החלפות תחבושת תוך שימוש בחומרים שונים שמסייעים לפצע להחלים. עינן החדה גם עוזרת לאיתור מוקדם של סיבוכים הדורשים את התערבות הרופא. רופא פנימי/אנדוקרינולוג/נפרולוג ורופא המשפחה דואגים לאיזון הסוכרת, תיקון האנמיה (ירידה בהמוגלובין של הדם) ומלחמה תרופתית בבצקת של השוקיים (בצקת היא הצטברות נוזלים בין התאים והיא פוגעת באספקת דם תקינה וכ"כ מפריעה לריפוי הפצע). הדיאטנית הקלינית מעריכה את המצב התזונתי ומתקנת חסרים תזונתיים: תזונה נכונה הן מבחינת סך הקאלוריות הנצרכות והן מבחינת ההרכב היא קריטית לריפוי הפצע שנפגע באופן משמעותי ע"י מאזן קאלורי שלילי וע"י חסר של ויטאמינים (כגון ויטאמין איי וויטאמין סי)ומינרלים כמו סידן, אבץ ומגנזיום. מעבר לכל אלה קיים ארסנל שלם של טיפולים משלימים אשר בשימוש מושכל ונכון מסייעים להשיג את הריפוי המיוחל (הגם שמן הדין לומר שתועלתם עדיין שנויה במחלוקת בקרב קהיליית הרופאים שכן אין עדיין מספיק עדויות מדעיות חותכות להדגמת האפקטיביות שלהן). עם הטיפולים החדשניים הללו נמנים:
1. טיפול בתא-לחץ: לאחר בדיקת התאמה מוכנס המטופל לתא לחץ שבו מעלים בהדרגה את הלחץ האטמוספרי. כתוצאה מכך עולה כמות החמצן הנישאת ע"י הכדוריות האדומות בדם לעבר האיברים המרוחקים ובנוכחות של יותר חמצן גדלה יכולת התאים לצמוח ולרפא את הפצע או להקטין את אזורי הנמק.
2. טיפול באוזון: עוטפים את רגלו של הטופל בשרוול ניילון שדרכו מוזרם אויר או מחצן מועשרים באוזון. האוזון במגע עם הפצע משמיד את החיידקים ויוצר סביבה יותר חיובית לריפוי.
3. הזרקה של מאקרופאג'ים: מזריקים לתוך רקמת הפצע סוג של תאי דם לבנים אשר מסייעים לגוף להילחם בחיידקים מחד, ומאידך לשכפל תאים בריאים (מסוג פיברובלסטים) באזור הפצע שתפקידם בין היתר ולייצר רקמה צלקתית (קולגן) הדרושה לריפוי.
4. טיפול בלייזר "רך": הלייזר משפר באופן מקומי את אספקת הדם לרקמה ע"י הרחבה של כלי דם קטנים. כ"כ מצמצם הלייזר את יכולת הצמיחה של חיידקים אלימים ומעודד התרבות של תאים הן בעור (תאי אפיתל) והן ברקמה התת-עורית (תאים פיברובלסטים). השפעה חיובית נוספת היא היכולת להפחית את הכאב הנלווה לדלקת או לאיסכמיה (חוסר חמצן ברקמה).
5. טיפול ב"גלי-הלם": זאת אפליקציה חדשה של טיפול מוכר בריסוק אבני כליה ודלקות גידים ממקור אורתופדי. הטיפול מכוון אל כלי הדם הסתומים ומאפשר שיפור באספקת הדם ע"י פירור ההסתיידויות הנוצרות בדופן העורק החסום. יתרון נלווה נוסף הוא הפחתה בכאבים.
6. טיפול ברימות זבובים: הרימות הן השלב המוקדם של התפתחות הזבוב. מגדלים את הרימות במיכלים ייעודיים ומוסיפים אותן לפצע הסוכרתי. הרימות ניזונות מבשר מת ולפיכך הן מנקות תוך פרק זמן קצר את הפצע מכל שארית של רקמה נמקית בצורה מדוייקת יותר מכל כירורג מוכשר ככל שיהיה. הבעייתיות של השיטה היא הדחיה והגועל שחשים רבים מהמטופלים מעצם המחשבה שהיצורים הללו יקוננו בגופם. לפיכך לא זכתה מעולם לפופולאריות בעולם הרפואה המערבי. לסיכום אוסיף ואדגיש כי מרבית הכיבים הסוכרתיים ניתנים לריפוי באמצעות זיהוי מוקדם וטיפול מקצועי ומשולב ע"י צוותים בעלי נסיון מתאים. כ"כ יש עדיין מקום רב לשיפור המניעה שהיא האמצעי היעיל ביותר להישמר מסיבוכי המחלה.
