(המשך מעמ' קודם)
המצב עלול להסתבך בזיהום של הרקמה הרכה עם הפרשה מוגלתית או יצירת מורסה (הצטברות פנימית של מוגלה הדורשת ניקוז כירורגי). המחלה שכיחה במבוגרים ומתבגרים אולם נדירה בילדים. בד"כ מעורבת הציפורן של הבוהן (האצבע הגדולה) אולם לעתים נגועות גם האצבעות האחרות. המצב יכול להיות דו-צדדי. הסימנים הקליניים הם אודם, נפיחות ורגישות בעור אשר סמוך לקצה הציפורן עם או בלי הפרשה כאמור, ובמקרים ממושכים העור מתחיל להתעבות לצמוח בצורה מוגזמת ('רקמת גירעון'-
GRANULATION TISSUE) בצורה כזאת שהוא מתחיל לכסות את הציפורן בחלקה העליון. הגורמים להיווצרות המחלה כוללים נטיה משפחתית, עיוות של שולי הציפורן (שוליים המכופפים כלפי פנים) מולד או נרכש עקב חבלה או ניתוח קודם, סיבוב פנימי (פרונציה) של האצבע (הבוהן בד"כ) כך שהדריכה מפעילה לחץ ישיר על החלק הצדדי של הציפורן שפונה לכיוון הסוליה של הנעל, הזעת-יתר בכפות הרגליים, שימוש בנעליים או גרביים צרות בחלק הקדמי שיוצרות לחץ על האצבעות מהצדדים, וגזירה לא נכונה של הציפורן (באלכסון). בבדיקה הרפואית יש לשים לב למספר אלמנטים חשובים:
א. יש לבדוק אם מדובר בציפורן בעלת מבנה או תקין או שמא הציפורן היא בעלת צורה מעוותת מלכתחילה.
ב. יש לודא שאין מחלה נלווית של כלי-הדם ו\או של העצבים בכפות הרגליים, והדבר נכון במיוחד אצל חולי סוכרת שנמצאים בסיכון גבוה ללקות בזיהומים חיידקיים.
ג. במידת הצורך יש לבצע בדיקות מיוחדות כגון צילומי רנטגן כדי לבדוק את מצב העצם וצורתה, לקיחת תרביות מהאיזור המפריש בנסיון לבודד את החיידק האחראי לזיהום, בדיקות אולטרה-סאונד דופלר להערכת מצב זרימת הדם בעורקי הרגליים או בדיקת אלקטרומיוגרפיה (
EMG) לאבחון מחלות עצביות כמו נוירופטיה עצבית שנגרמת ע"י מחלת הסוכרת.
הטיפול מתחיל תמיד מאמצעים שמרניים (לא ניתוחיים) הכוללים משככי כאבים, מעבר לסנדל פתוח מלפנים, אמבטיות יומיות עם מים פושרים וסבון או חומר חיטוי, גזירה נכונה של הציפורן , שימוש במשחות אנטיביוטיות למניעת זיהום והחדרת "פתיל" מצמר-גפן בין העור לבין שולי הציפורן- פעולה המבוצעת ע"י פודיאטר (שהינו מטפל בכפות הרגליים שאיננו רופא). במידה וקיימת דלקת זיהומית נילווית דרוש גם טיפול אנטיביוטי הניתן בכמוסות דרך הפה כדי להתגבר על החיידק המזהם. המניעה כוללת חינוך של המטופל לגזירה נכונה של הציפורן (בקו ישר) תוך הסברת החשיבות הרבה, הקפדה על היגיינה בסיסית של כף הרגל, שימוש בנעליים רחבות מלפנים ובגרביים נוחות מכותנה או צמר. במידה שקיימת פטרת של הציפורן יש לטפל בה ע"י פניה לרופא עור.
הטיפול הכירורגי כולל ניקוז של כיסי מוגלה (מורסות) ע"י חיתוך העור שמעל למורסה וכן כריתה חלקית או מלאה של הציפורן בהרדמה מקומית. ברוב המכריע של המקרים תתבצע כריתה חלקית של הצפורן שתכלול הרחקה של חלקה הצדדי שסמוך לעור שבשוליים. כריתה מלאה שמורה למקרים קשים במיוחד שבהם כל שיטה אחרת נכשלה בעבר או בנוכחות של עיוות משמעותי של הציפורן.
יתרונה של הכריתה הכירורגית שהיא פשוטה לביצוע ואיננה דורשת מיומנות מיוחדת מהרופא המנתח, ברם חסרונה הגדול הוא באחוז גבוה של כשלונות שבהם הציפורן צומחת שוב לתוך העור כיוון שצורתה נקבעת ע"י תאי-הצמיחה (
NAIL MATRIX GERMINAL CELLS) המצויים מתחת לציפורן בבסיסה. לכן כדי להגדיל את סיכויי ההצלחה של הניתוח, מקובל בנוסף לכריתת הציפורן לבצע גם המתה מכוונת (
ABLATION) של אותם תאי-צמיחה האחראיים לגדילתה המחודשת של הציפורן.
קיימות שיטות שונות להמית את התאים, החל מסילוק כירורגי של הריקמה, עבור דרך צריבתה באמצעים פיזיקליים כגון חום גבוה, גלי-רדיו או קרן לייזר, וכלה בצריבה באמצעים כימיים כמו חומצות שונות כדוגמת הפנול (
PHENOL). אמצעי נוסף למנוע כשלון הוא ביצוע כירורגיה פלסטית של העור: משנים את צורת השולי העור הסמוכים לציפורן ע"י השטחתם ותופרים את העור מתחת לציפורן. ע"י כך מבטיחים שגם אם הציפורן תצמח בצורה מעוותת, היא תגדל מעל לשולי העור ולא לתוכם.
כמו בכל פעולה כירורגית גם בניתוחי ציפורן חודרנית יתכנו סיבוכים: הוזכר כבר הסיבוך השכיח ביותר של כשלון וחזרה של המחלה, אבל מעבר לכך יכולות להיווצר בעיות נוספות:
א. זיהום לאחר ניתוח- ברקמה הרכה או לעתים יותר נדירות בעצם (
OSTEOMYELITIS). תהליך זהומי בעצם הוא מסוכן באופן פוטנציאלי כיוון שהוא קשה לטיפול ועלול להתפשט, ולעתים נדרש ניתוח נוסף לסלק את העצם הנגועה בחיידק.
ב. דימום- יש לוודא שהחולה איננו סובל מהפרעה בקרישת הדם לפני הניתוח ויש לדאוג מבעוד מועד להפסקת הנטילה של מדללי דם כמו אספירין או קומדין.
ג. עיוות של הציפורן- אם פוגעים בתאי הצמיחה בצורה לא שלמה ולא אחידה עשוייה לצמוח ציפורן מעוותת בכל מיני צורות שקשה לצפות. אם העיוות קשה יתכן שתידרש כאמור כריתה מלאה של כל הציפורן כדי להתגבר על הבעיה.
ד. נזק עצבי- פגיעה בעצבים תחושתיים במהלך הניתוח עלול לגרום לרגישות יתר למגע או לחץ בעור הסמוך לאיזור הניתוח- לעתים עד כדי חוסר יכולת לסבול את המגע של הגרב או הנעל. ה. נמק- תוארו בספרות הרפואית מקרים למרבה המזל נדירים של נמק (
GANGRENE) של האצבע בעקבות ניתוח.
לסיכום יש לזכור שני כללים:
-
רצוי לא להגיע לניתוח- ע"י נקיטה קפדנית של צעדי המנע שהוזכרו, זיהוי מוקדם של הבעיה, והתחלת הטיפול השמרני ללא דיחוי ובכל האמצעים.
-
במידה שבכ"ז נדרש ניתוח- במיוחד אם המקרה חוזר - יש להבין שהגורם העיקרי להצלחה, קרי המנעות מהישנות המקרה ומסיבוכים אפשריים, הוא בראש ובראשונה מיומנותו ונסיונו של הרופא המנתח, ויש להתיחס לניתוח ציפורן חודרנית בכובד ראש כמו אל כל ניתוח אחר.
