האינפורמציה הנ"ל נקלטת בצורה של תחושות מגע, לחץ או כאב ושינויי טמפרטורה (חום וקור). המידע חיוני לצורך התמצאות במרחב כדי לאפשר את התנועה המכוונת שהיא הייעוד של היד (הנפה, אחיזה, פעולות גסות או עדינות) והרגל (עמידה יציבה, הליכה, ריצה או קפיצה).
בנוסף משמש המידע כמנגנון התראה ואזעקה מפני סכנות שעלולות לפגום בשלמות האורגניזם: תחושת כאב משמעה סכנה מפני פצע, חבלה, כוויה, התחשמלות או כל צורת אנרגיה אחרת שגורמת נזק לתאי הגוף. תחושת לחץ מזהירה מפני עומס יתר מצטבר על העצמות, הסחוסים והרצועות שאם ימשך ללא שינוי עלול לגרום לנזקים בלתי הפיכים.
תחושת חום וקור מגינה עלינו מפני חשיפה לטמפרטורות קיצוניות שתוצאתן פגיעה כללית בגוף כמו מכת חום או היפותרמיה ו/או פגיעה ממוקמת קרי כוויית חום או קור. המוח מעבד את מכלול האינפורמציה שהועברה אליו מהגפיים ומקבל החלטות ביחס לפעולות שיש לפעול כדי לייצר תנועה אפקטיבית או כדי להתרחק מהסכנה. אזי הוא שולח פקודות דרך העצב אל השרירים להתכווץ או להימתח (להרפות את הכיווץ) והפעולה המתואמת של מספר שרירים יוצרת תנועה של השלד בכיוון, במידה ,בקצב ובעוצמה הרצויים.
העצב כמו כל איבר בגוף מורכב מתאים חיים אשר זקוקים לאספקת חמצן סדירה כדי להתקיים. החמצן הדרוש מגיע באמצעות כלי-דם עדינים החודרים אל העצב ונקראים ואזה נרבוזום. מחלת הסוכרת אשר פוגעת בכלי-דם במקומות שונים בגוף איננה פוסחת גם על אותם עורקיקים חיוניים לעצב וגורמת בהם לסתימות וכתוצאה מכך להפרעה בזרימת החמצן. בנוסף, ההפרעה הקיימת בחילוף החומרים של הסוכר (גלוקוזה) בגוף גורמת לשיבושים בתהליך היצירה של מעטפת העצב אשר מורכבת מחומר שומני הקרוי בשם מיאלין. התוצאה המשולבת של אספקת חמצן לקויה והרס של מעטפות המיאלין מביאה לתסמונת הידועה בשם נוירופטיה סוכרתית היקפית.
הנזק העצבי חל בשני המסלולים: הפגיעה הראשונית היא במסלול המוליך מההיקף (מהגפיים) אל המח- המסלול התחושתי או סנסורי ובשלב מאוחר יותר נפגע גם המסלול השולח פקודות מהמוח לשרירים בהיקף- המסלול המוטורי.
ניתן להבדיל בין ארבעה סוגי נזק:
1. נוירופטיה תחושתית- ההפרעה נוצרת באיטיות לאורך מספר שנים והיא באה ידי ביטוי בתחושות מוזרות של כאבים "שורפים", זרמים, נימול או רדימות בגפיים. ההפרעה היא סימטרית ומתחילה בד"כ בבהונות הרגליים ואט אט "מטפסת" בכיוון כף הרגל והקרסול ואז במעלה השוקיים. הכאב גובר באורח אופייני במנוחה ובמיוחד בלילה ובשלבים מתקדמים עשוי להפריע למהלך התקין של השינה.
אבדן תחושת הכאב והלחץ גורמים לכך שהחולה הסוכרתי עשוי להיפצע בכפות רגליו או עשוי לפתח יבלות בעור מבלי להיות מודע לכך, ואז כל פצע או יבלת שאינם מטופלים מהר ובצורה נחרצת עשויים להפוך לכיב כרוני- שמסרב להתרפא במשך שבועות וחודשים ועלול לגדול ולהעמיק תוך שהוא מסכן את שלמות הרגל ואת חייו של החולה הסוכרתי בגלל האפשרות של התפתחות נמק, זיהום בעצם (אוסטאומיאליטיס) או זיהום כללי בגוף (אלח-דם או ספסיס).
2. נוירופטיה מוטורית- השרירים מגיבים בהתחלה בהתכווצויות בלתי-רצוניות המתרחשות בעיקר בזמן מנוחה ובלילה. עם חלוף הזמן נעשים השרירים דקים וחלשים יותר (תהליך של דלדול או אטרופיה). כתוצאה מכך חלה התקצרות של גיד האכילס מעל העקב וקדמת כף הרגל נוטה אז יותר בכיוון הריצפה דבר היוצר עומס מוגבר על הכרית של כף הרגל. השרירים המדולדלים חדלים לשמש ככיסוי של רקמה רכה לעצמות המסרק, עובדה שגם היא תורמת להגברת הלחץ על עצמות המסרק של כרית כף הרגל מכיוון הרצפה או סוליית הנעל. הלחץ המוגבר מצטרף אל ההפרעה התחושתית ביצירת יבלות וכיבים קשי-ריפוי בכף הרגל.
3. נוירופטיה אוטונומית- קיימת בגוף מערכת עצבית נוספת, המערכת האוטונומית, ששולטת על מספר פונקציות בגפיים: מידת הרחבה או הכיווץ של כלי-הדם הקטנים, מידת החום של העור ומידת ההזעה. פגיעה נלווית במערכת האוטונומית עשוי ליצור בשלבים המוקדמים גודש ורידי, בצקת (הצטברות נוזלים בין התאים), אודם וחום מקומי של העור- ולעתים התמונה הקלינית דומה מאוד לתהליך זיהומי עד כדי כך שעין בלתי מנוסה עשויה ליפול בפח ולטעות באבחנה. בשלבים המאוחרים העור דק מהרגל, קר למגע, יבש סדוק ומבוקע- כאשר כל התבקעות היא פתח פוטנציאלי לחדירת חיידקים עוינים וליצירת כיב או זיהום.
4. נוירופטיה פרופריוצפטיבית- בהעדר תחושת לחץ על העצמות/סחוסים/רצועות הגוף כאמור איננו משנה תנוחה כפי שנדרש בכדי להגן על המבנים הללו וכתוצאה מכך חל תהליך הדרגתי של הרס רקמתי נטול כאבים לחלוטין המתבטא בשברים בעצמות, פריקות של מפרקים, מתיחה או קרע של רצועות שתפקידן לחבר בין העצמות. ההרס גובר כתוצאה מהמשך נשיאת משקל על הרגל (שהרי אין כאב!) עד כדי יצירת עיוותים קשים ביותר ובלתי הפיכים בצורת הרגל.מחלה זו ידועה בשם מחלת שארקו.
המניעה: לדאבוננו לא ניתן לעצור לחלוטין את המחלה אבל ניתן לאט את קצב ההחמרה ולצמצם את מידת הנזק ע"י איזון אופטימאלי וקפדני של רמות הסוכר בדם.
הטיפול: הטיפול הוא בעיקרון סימפטומטי. קיימות תרופות שונות שמצמצמות את הפעילות העצבית שאחראית ליצירת הכאב כגון ויטמינים מקבוצת "בי", חומצות שומן ותרופות נוירולוגית כמו טגרטול וניורונטין. ניתן להשיג הקלה גם ע"י שימוש בשדה אלקטרומגנטי (באמצעות מדרסים מגנטיים או מכשירי טנס) וכן בעזרת לייזר רך. במקביל יש לחזק את השרירים ע"י פיסיותרפיה, התעמלות ופעילות אירובית סדירה. מניעת יבלות וכיבים מושגת ע"י מדרסים ונעליים מתאימים. סילוק יבלות שנוצרו רצוי שיטפל פדיקוריסט מומחה, פודיאטר או רופא עור. הטיפולים בבצקות כיום הם באמצעות שיטות מכאניות (עיסוי לימפתי, שאיבה פנאומטית, גרביים אלסטיות). עיוותים שתורמים ללחץ מכאני מתבצע מתוקנים בדרך כלל באמצעות ניתוחים אורתופדיים.
